שיירות המדבר

תוכנו של פרק זה מבוסס בעיקרו על ספרה של כריסטינה פ’ גראנט: ‘המדבר הסורי’, המסתמך על מספר רב של מקורות ביבליוגרפיים ועל חקירותיה ונסיונה של המחברת.4 לדעתה של כ”ג ועל-פי העדויות, נראה שתבנית שיירות המדבר, ארגונן, מבנן וצורת תנועתן, לא נשתנו הרבה מאז הופעת השיירות בסוף האלף השני לפנה”ס. רוב המקורות המתארים שיירות אלה, הוא ממאות השנים האחרונות. אך ניתן להקיש מתיאורים אלה בקירוב את תבניתן של השיירות הקדומות:
גוף השיירה – החל מסוף האלף השני לפנה”ס נכללו בו גמלים הנושאים מטעני סחורות, אספקה, מים, סוחרים ונוסעים שונים. מספר הגמלים נע, כנראה, מבודדים ועד מאות אחדות ואף יותר.
המנהיג – בטבלת תדמור הוא מוגדר כ’סינודיארך’ (בערבית: באשי). הוא נבחר בידי הגורם היוזם: ממלכתי, עירוני, שבטי, איגוד סוחרים וכו’. אחריותו הייתה כוללת – משלב התארגנות השיירה ועד פיזורה בעיר היעד. ברוב המקרים היה זה שיחי’ בדווי חזק וידוע במרחב.
מטה השיירה – בעלי תפקידים נוספים לעזרתו של המנהיג: מורה-דרך (בערבית: דליל), לא פעם אב ובנו המתלמד; אמרכל, רצים ומשרתים.
משמר נייד – רכוב ו/או רגלי
נהגי הגמלים – בעליהם או נהגים שכירים, אחד לכל גמל או לגמלים אחדים.
הגמלים – סופקו על-ידי היוזם או על-ידי שבטים ‘מגדלי גמלים’, במרחב הסמוך לעיר המוצא.
אל השיירה העמוסה צורפו גמלים ‘ריקים’ להחלפה. לעתים שבט אחד הוא שהנהיג, סיפק את הגמלים ואבטח את השיירה – בכעין מונופול.
הכנות למשימה – לכל יציאת שיירה, בכל היקף שהוא, קדם שלב פעלתני של התארגנות: ריכוז הון, בחירת מנהיג, ריכוז המטענים, גיוס גמלים ונהגי גמלים, מינוי מטה, הסדרת חוזים וביטוח, הסדרת הסכמי-מעבר עם ‘מלכי הארצות’ – בעיקר שיח’ים בדוויים, וגיוס יחידות משמר. שלב זה יכול היה להימשך עד חודשיים-שלושה.
ציר תנועה – נבחר על-ידי המנהיג מבין הצירים שהיו בכל התקופות הנזכרות, כבר ‘עתיקים כזמן’, לאור הערכת-מצב שלקחה בחשבון שיקולי עבירות, עונות השנה, מצב מקורות המים במרחב, מצב המרעה, מצב הביטחון לאורך הצירים השונים, גובה התשלומים שיש לשלם עבור מעבר, יחסי הכוחות בין השבטים ובין האימפריות וכו’.
צורת תנועה – השיירה נעה על-פי-רוב במתכונת קבועה: המשמר הקדמי, עם מורי-הדרך, נעו קילומטרים אחדים לפניה, אחריהם נעו המנהיג ומטהו, ואחריהם השיירה עצמה, כשלאורכה נעים, פרושים, אנשי המשמר.

• • השהיות בדרך במשך היום היו קצרות. בתנאי שרב קשים הייתה שהיית צהרים ארוכה יותר.
  • הכניסה לחניון לילה בשטח הייתה בדרך-כלל שעה-שעתיים לפני שקיעת השמש – לפריקת
  הגמלים, לפיזורם למרעה ולהתארגנות לקראת הלילה, כאשר המטענים מסודרים במעגל, כעין חומה, שבתוכה מאהל ומחוצה לה מוצבים זקיפים. גם הגמלים נכפתו והורבצו בחוץ.

בחניית לילה בתחנות הדרכים, הוכנס כנראה לחצר החאן רק חלק מן השיירה או רק המטענים, המטה ועשירי הסוחרים. אלה היו מבלים ערב בבתי המרחץ (במואה, בשער רמון, בעבדת, בממשית) ולנים בחדריו.
• לעתים מוזכרת תנועת שיירות גם בשעות הלילה.

מהירות התנועה ומשקל המטענים – אלה הושפעו מעומס הגמלים, ממספרם, מעבירות שטח, מעונת השנה, ממצב המרעה ומקורות המים וכו’. המסע מבצרה לחאלב (לפי כ’ גראנט), שאורכו כ – 2000 ק”מ, ארך 70-30 יום.
– גמלי רכיבה רכובים – מסוגלים לנוע כ – 9-5 ק”מ בשעה, במשך 20-10 שעות ברציפות, בשטח נוח. – גמלי משא עמוסים – נעים כ4- ק”מ בשעה, כ40-30- ק”מ ביום.

תודות למבנה גבו הקמור יכול הגמל לשאת משאות כבדים יותר מאלה שיכולים לשאת הסוס, פרד או החמור. המטען מועמס על גבו על-פי-רוב כשהוא רובץ, ואם המשא כבד מדי עבורו, לא יכול להתרומם על רגליו האחוריות. אם הצליח בכך, יצליח להתרומם גם על רגליו הקדמיות. גמלי הנוודים בסהרה נושאים ביום, בדרך-כלל, עד 150 ק”ג. בקורפוס הגמלים הבריטי, במלחמת העולם הראשונה, נשאו הגמלים כ – 200 ק”ג. גמלי משא גדולים, שמשקלם כ – 600 ק”ג, יכולים לשאת כמחצית ממשקל גופם בקצב מסע רגיל.5
ט”א לורנס, ‘איש ערב’, מדווח בספרו ‘שבעת עמודי חכמה’, על סבילותם של גמלי רכיבה ועל מהירות תנועתם במלחמת העולם הראשונה:
…לאחר כיבוש עקבה ב-6.7.1919 הוא חוצה את סיני עם 8 רוכבים… ראס אל-נאקב… תמד… מעבר המיתלה… אל-שאט… כ – 240 ק”מ ברכיבה רצופה, תוך 49 שעות כ – 5 ק”מ/שעה.
בפברואר 1918, עם כמה רוכבי גמלים, הוא יורד לפנות ערב מטפילה שבהרי אדום, דרך נקב ד’חל… עין- חוסוב… את מעלה העקרבים The pass, הם עולים לפנות בוקר ומגיעים לבאר-שבע בצהרים. כ-128 ק”מ תוך כ – 20 שעות במהירות של כ – 6,4 ק”מ/שעה, בנתיב תלול בחלקו.6
כתב ה’נשיונל גיאוגרפיק’, ת’ אברקרומבי, ראיין סוחר המוביל חיטה וסחורות מן הנמל הסעודי אד-דמאם אל גבול צפון-תימן:
“…כילד עבדתי בשיירות הגמלים של אבי… המדבר היה נרחב והצעדות ארוכות… מטען של כ550- שקים היה מובל על-ידי כ – 135- גמלים… משך המסע היה 60-50 יום, כ – 1,100 ק”מ, כ – 200 ק”ג לגמל, כ – 22 ק”מ ביום… כיום המשאיות שלי מעבירות מטען כזה תוך יומיים…”7
התבנית:מצודה/חאן/מקור מים – כתחנת דרכים, מופיעה ונמשכת בשינויים קלים בכל התקופות הנזכרות. יחידות המשמר שהוצבו בתחנות אלו היו שילובים אתניים שונים של צבא אימפריאלי ומקומיים. המרחק בין תחנה לתחנה היה בין יום הליכה לבין ימים אחדים. העדויות הארכיאולוגיות לתחנות בחיג’אז או בעומק המדבר הסורי ובצפון-ערב, מעטות ביותר, לפי שעה. עם ההתקרבות למקור מים, היו הגמלים מריחים אותו מרחוק. הגמלים ‘הריקים’ היו מאיצים, מקדימים את השיירה ומדליחים את המים ברגליהם… בתנאי צמא הייתה מתפתחת תחרות סמויה ואכזרית בין נהגי הגמלים על השקיית גמליהם…
ניווט – לעתים היו השבילים נמחים בסופות החול והאבק, והבאשי היה מאבד את הכיוון על-פני מישור האינסופי. הוא היה מחנה את השיירה עד הלילה כדי למצוא את הכיוון על-פי הכוכבים. בסיפורי הנוסעים מוזכרות רוחות השרב של המדבר, הנושבות כמו מתוך ‘כבשן זכוכית’.
הקור בחורף מומחש בכך, שהמים בנאדות העור קפאו לקרח, ולא ניתן היה לשתות מהם עד הצהרים. בעת גשם היו מקומות, שהקרקע נעשתה בהם כה חלקלקה, עד שהגמלים החלו מחליקים ונופלים והיה צורך לעצור את השיירה עד עבור המטר והתייבשות קרום האדמה.8
שבטי המדבר – מעבר השיירות דרך הטריטוריות של שבטי הבדווים היה נושא רגיש בכל התקופות הנזכרות, כאשר מערכת רופפת של תשלומים, יחסי כוחות בין-שבטיים, מתנות ויוקרה מונעים במידה מסוימת פשיטות שוד מצידם…
הובלה סדירה, גביית תשלומי-מעבר וביזת השיירות, היו ענפים מקבילים, שבהם פירנסו אורחות-הסחר את תושבי המדבר.