מערב הנגב – נחל הבשור, ארץ גרר

נחל הבשור (בערבית ואדי אל עזה ) הוא מגדולי הנחלים בנגב. אורכו כ-80 קילומטרים ושטח אגן הניקוז שלו, כולל נחל באר שבע ונחל גרר, כ-3,400 קמ”ר.
ראשיתו של נחל הבשור בהר מחיה, שבגבול רמת עבדת ורכסי הר הנגב הצפוני. מכאן יורד הנחל אל המישור הרחב המפריד בין מתולי הגיר של רמת עבדת לבין קמר חלוקים וקמר בוקר שמצפון. לאחר כ-4 קילומטר מצפון להר מחיה נכנס הנחל לקער המפריד בין קמר חלוקים לקמר בוקר, וממשיך לאורכו עוד כ-4 קילומטר, עד למגשו עם נחל הרועה. כאן פונה הנחל חדות מערבה, ותוך כדי יצירת מפער מים עמוק ומרשים (בערבית “דייקה”), הוא חוצה את קמר בוקר, ולאחריו ב”דייקה” נוספת את הקמר של כתף שבטה. ליד מושב אשלים, שעל כביש טללים-ניצנה, יוצא נחל הבשור מתחום הרי הנגב הצפוני, אל מישורי חולות חלוצה. מכאן הוא ממשיך צפונה, מהלך 17 ק”מ, עד חלוצה העתיקה. מחלוצה ממשיך הנחל במישור עוד כ-12 קילומטר, עד לחיבורו עם נחל באר שבע, ליד באר אסנת. כאן פונה הנחל לצפון-מערב, לעבר צומת צאלים, שהוא נקודת המעבר של הנחל מתחום החולות של חלוצה אל מישורי הלס הגדולים של מערב הנגב הצפוני. נחל הבשור נשפך לים התיכון סמוך לעיר עזה, מדרום לה.
באפיקו התחתון של הנחל, בעיקר בבתרונות הלס הנאספים אל האפיק הראשי ולפני חצותו את הגבול לרצועת עזה, יש בוסתנים יפים של עצי שקד ותאנה וגם שקמה.
מעדויות ארכיאולוגיות עולה כי בתקופה הכלכוליתית (האלף ה-4 לפנה”ס לערך) התקיימה באזור נחל הבשור התיישבות ענפה, ולאורך הערוץ ויובליו נמצאו שרידים של כ-50 אתרים מתקופה זו. מתקופת הברונזה הקדומה ועד לתקופת הברונזה התיכונה היה באזור יישוב מצומצם, שהתעבה מעט בתקופת הברונזה המאוחרת (תחת שלטון מצרים העתיקה). עד חדירת הנצרות לנגב המשיך להתקיים במקום יישוב דל. בעת שלטון ביזנטיון על ארץ ישראל זכו יישובי האזור לרווחה יחסית, והוקמו בהם כנסיות.
עם הכיבוש הערבי של א”י נטשו בהדרגה תושבי חבל הבשור את בתיהם. לאורך מרבית ימי הביניים נותר האזור בשוממותו, ורק תחת שלטון הממלוכים (מאה ה-13) החלו לזלוג נוודים לאזור. עם הכיבוש העות’מאני במאה ה-16 הגיעו לאזור שבטים בדווים. בסוף המאה ה-19 החלו עובדי אדמה ערבים מרצועת עזה לרכוש באזור שטחים לעיבוד חקלאי. ב-1917 היה חבל הבשור חזית הקרבות בין העות’מאנים לבריטים (במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה). בסופו של דבר כבשו הבריטים את האזור, ונחל הבשור ויובליו שימשו להם מקורות מים להמשך הלחימה.
זהו האיזור בו רדף דוד אחר העמלקים. בספר שמואל א’ פרק ל מספר על דוד החוזר לביתו בצקלג לאחר שסרני פלשתים סרבו להתיר לו לצאת עמם לקרב נגד שאול בגלבוע. כשדוד ואנשיו מגיעים לצקלג ( המזוהה היום עם תל שרע השוכן על נחל גרר) הם מגלים שעמלקים פשטו על עירם ושדדו את כל רכושם וגם את הנשים והילדים. דוד יוצא עם גדודו למרדף אחר העמלקים ובעזרת מידע מנער מצרי שנקרה על דרכם הם מגיעים עד המקום בו נחים הפושטים ומחזירים את כל השלל כולל הנשים והילדים. תיאור המרדף ומעבר נחל הבשור המתואר כמכשול קשה …”ויעמדו מאתיים איש אשר פגרו מעבר את נחל הבשור”… מתאים לנוף הנצפה לעינינו.

שמואל א פרק ל
פסוק ט: וַיֵּלֶךְ דָּוִד, הוּא וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ, עַד-נַחַל הַבְּשׂוֹר; וְהַנּוֹתָרִים, עָמָדוּ.
פסוק י: וַיִּרְדֹּף דָּוִד, הוּא וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּעַמְדוּ, מָאתַיִם אִישׁ, אֲשֶׁר פִּגְּרוּ, מֵעֲבֹר אֶת-נַחַל הַבְּשׂוֹר.
פסוק כא: וַיָּבֹא דָוִד, אֶל-מָאתַיִם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-פִּגְּרוּ מִלֶּכֶת אַחֲרֵי דָוִד וַיֹּשִׁיבֻם בְּנַחַל הַבְּשׂוֹר, וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת דָּוִד, וְלִקְרַאת הָעָם אֲשֶׁר-אִתּוֹ; וַיִּגַּשׁ דָּוִד אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁאַל לָהֶם לְשָׁלוֹם.