מזרח ירדן – על “לורנס איש ערב” וגם על ארמונות המדבר

תומס אדוארד לורנס נולד ב 1888 באנגליה. הוא הגיע למזרח התיכון ב – 1909 כארכיאולוג שהתעניין במיוחד בתקופה הצלבנית באיזור והשתתף בחפירות ארכיאולוגיות בצפון עיראק בכרכמיש. עסק גם במסע חקר ומיפוי במדבר צין בסיני, בנגב.
במהלך מסעות אלו קנה לעצמו לורנס שליטה בשפה ובתרבות הערבית שהקסימו אותו. כמו אנגלים רבים אז ובעתיד הוא נמשך לדמות הלוחם הבדואי האציל והנועז, לסוסי הערביים ולרכיבה על הגמלים.
באותה עת התהדקו קשריו עם הביון הבריטי, שהבין שאדם כמו לורנס ניתן לניצל. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה כאשר הבינו בבריטניה שישנה הזדמנות פז לשנות את המצב הפוליטי במזרח התיכון מן היסוד ולהכות מכות מוות באימפריה התורכית הגוועת הוא הועבר לקהיר, מרכז הביון הפוליטי והצבאי של בריטניה במזרח. בקהיר הוטל עליו להיצמד לאמיר פייסל בנו של חוסיין ה”שריף” השליט של העיר מכה. עם פייסל שהיה ידידו הקרוב ולו שימש כיועץ צבאי נטל לורנס חלק ולפעמים גם יזם, חלקים במרד הערבי הגדול כנגד התורכים. אף שהיה קציר צעיר וזוטר, השכיל לורנס בכישוריו היוצאים מין הכלל להפוך לחוליה מרכזית באירגון הכוח הערבי שפעל במרחב כנגד האימפריה העותומנית. עיקר פעילותו של לורנס היתה במרחב שבין האזור המיושב למדבר – הלוא הוא ספר המדבר, כאשר המדבר המזרחי משמש לו כבסיס להתארגנות רחוק מרכוזי הצבא התורכי ומעבר ליכולת החדירה שלו, הוא כותב, “יהיה עלינו לרתק את האוייב בעזרת האיום השקט של מדבר עצום ובלתי מוכר ולא לחשוף את עצמנו עד שנתקוף” (שבעת עמודי חוכמה, משרד הביטחון 170).
במהלך הלחימה לורנס נטל חלק במעשי גבורה שונים שהפכו אותו למפורסם ונערץ בקרב הערבים. לורנס תרם לגיבוש המבנה ודרכי הפעולה של צבא המרד, ניהל ביחד עם פיצל ואחיו עבדאללה את פעולות השבטים המורדים וקבע את האיסטרטגיות שלהם וואת תכסיסיהם.
שולט בשפה הערבית, על מכמניה, לבוש כבדואי, רכוב על גמל, מצוי לפני ולפנים בעולם התוכן של שבטי הבדואים, טווה כמעשה אומן את כוח הגמלים שפשט על עמדות התורכים לאורך מסילת הרכבת החיג’אזית, פעל והפעיל, שילהב לקרב, יזם מבצעים, מימן אותם והוליך את אש הלחימה עד היעד הסופי – כיבוש דמשק.
הוא ניהל למעשה לוחמת גרילה קלאסית. הוא ריכז את הפעולות בהפרעות לדרכי התחבורה של תורכים על ידי מארבים, חבלות, הריסת מחסנים צבאיים וזריעת חוסר ביטחון ובהלה בקרב היחידות התורכיות השונות שהיו מפוזרות בשטח המדברי הנרחב. הוא אף השתתף בעצמו ברבים ממבצעיו, בייחוד במבצעים שהיו קשורים בפיצוץ רכבות ובחבלה במסילת הברזל החיג’אזית. לזכותו נזקפת האסטרטגיה של ריתוק הכוחות הטורקים של הארמיה הרבעית לעיר אל-מדינה דבר שעזר לבריטים בפיקודו של גנרל אלנבי לכבוש את ארץ ישראל ב-1917 ואז הוביל לורנס את הערבים במבצע מזהיר לכיבוש עקבה וניתק את חיל המצב התורכי במדינה מעורפו.
במהלך שנות הלחימה פעל לורנס במשך תקופה ארוכה במרחבי המדבר המזרחי המצוי כיום בתחום ממלכת ירדן. שמות כמו ואדי רם, ג’אפר, ביר ואזרק, נזכרים בכתביו פעמים רבות, שמשו לו הן כבסיס זמני והן כבסיס קבוע, להתארגנות וריכוז כוחות או לעצירה קצרה בדרך לפשיטה על המסילה החיג’אזית ותחנותיה, אשר לאורכה התבוסס הצבא התורכי. פעילותו במרחב זה בשנים 1917-1918, היתה במקביל ובתאום ללחימת הכוחות האנגלים בארץ ישראל תחת פיקודו של גנרל אלבני, לאחר כיבוש באר שבע בנובמר 1917.
לצידו של לורנס, פעלו ראשי השבטים בתוכם בלטו מספר דמויות מרכזיות כמו למשל נאצר – השריף של מדינה, מצאצאי עלי ושעיי במוצאו, המלווה את לורנס ממלחמתו הראשונה בחיג’אז ועד כיבוש דמשק, או עודה אבו טאי, שיח ונסיך בדואי רב תושיה, משבט החוויטאת מדרום ירדן, אשר הפך לאגדה בין הלוחמים הבדואים.
מלחמת המדבר אותה ניהלו הבדואים תוך שימשו ביכולת התנועה שלהם במרחביו, וזאת בניגוד לכוחות התורכים שהוגבלו לישובים, למסילה ולמקורות המים, היתה המלחמה האחרונה בה בא לידי ביטוי יכולת זו. עם פיתוח הרכב המוטרי, כלי הטיס והיכולת לחדור עמוק לאזורים מדבריים באמצעים טכנולגים, איבדו הבדואים, דרי המדבר, את יתרונם בו. למעשה מאז ועד היום לא הופעלו שוב האמצעים והיכולות אותם היטבו להפעיל לורנס והבדואים במלחמה זו – תעבורת גמלים מעולה, איפוק וסיבולת אישית, הכרה השטח ויכולת תנועה מרשימה בו.

על דרכי הפעולה:
מתוך “שבעת עמודי חוכמה” תומס אדוארד לורנס, (הוצאת משרד הביטחון):

” בתורכיה היה הציוד נדיר ויקר, אנשים הוערכו פחות מציוד. הסיסמא עבורנו הייתה להרוס, אך לא את הצבא התורכי, אלא את ציודו. חיסול גשר תורכי או מסילה, מכונה, או תותח, או מטען חומר נפץ היה בעל ערך רב יותר עבורנו מאשר חיסולו של חייל תורכי” (שם, 170).

” כיוון שלעיתים רחוקות היה עלינו להטריד עצמנו במה שעשו אנשינו, אך תמיד במה שהם חשבו, היה מינון התזונה (רוחנית, פעילות ההמרדה, לא במקור) הנכונה עבורנו יותר ממחצית עבודת הפיקוד…. באסיה היו היסודות הסדירים כול כך חלשים עד שהבלתי סדירים לא יכלו לאפשר לכלי הנשק הרוחני להחליד” (שם, 171).

“לא היה לנו דבר חומרי להפסיד, כך שקו הפעולה הטוב ביותר שלנו היה לא להגן על דבר ולא לירות בדבר. הקלפים [החזקים] שלנו היו מהירות וזמן לא עוצמה וההלם. המצאת שימורי הבקר הועילה לנו יותר מאשר המצאת אבק השריפה, בהעניקה לנו עוצמה אסטרטגית יותר מאשר טקטית, כיוון שבערב, טווח היה חשוב מכוח, ומרחב גדול חשוב מעוצמתם של צבאות” (שם, 171).