הנבטים בנגב – רקע היסטורי

מי היו הנבטים? קל יותר להגדיר מי הם לא היו, הם לבטח לא היו ישות אתנית, אומה, או מדינה על פי התפיסה של המאה הי”ט. הנבטים הגדירו את עצמם על-פי שייכות שבטית ומשפחתית.
הייתה להם תחושה עזה של חופש אישי והם ראו את עצמם חברה של ערבים חופשיים שמלכם הוא ראשון בין שווים. מלך הנבטים שלט בעיר פטרה בדומה לשליט הלניסטי, אך בה בעת הוא נשאר השייח’ של השבט. ואכן רוב האנשים שחיו בממלכתו לא היו נבטים. לעומת זאת, כתובות נבטיות נתגלו בשטחים שמעולם לא היו חלק מן הממלכה, ותוארכו לפרק זמן שבו כבר לא הייתה קיימת.
סופרים קדומים לא הבינו כחלק – או במלוא – את השכוב הפוליטי, החברתי והכלכלי של החברה הנבטית. הידיעות הראשונות על הנבטים בהיסטוריוגרפיה מצויות בחיבורו של ההיסטוריון היווני דיודורוס מסיציליה, שחי במאה הא’ לפסה”נ. דבריו על הנבטים מסתמכים על חיבוריהם של סופרים שקדמו לו ובייחוד על חיבורו של הירונימוס מקרדיה. דיודורוס מספר: ”ארץ זו, ערביה, שוכנת בין סוריה לבין מצרים והיא מחולקת בין עמים רבים בעלי מאפיינים שונים. החבלים המזרחיים של ארץ זו מיושבים עתה ערבים הנושאים את השם נבטים. הם שוכנים בחבל ארץ שחלקו מדבר וחלקו חסר מים. אף כי חלק קטן ממנו פורה” (הספרייה ההיסטורית. ב’,48 , ו-2). על אורחות חייהם מסופר אצל דיודורוס: ”הם אוהבי חירותם בצורה יוצאת דופן”(שם, יט, 94, 1). ”ולפיכך, שומרים הנבטים, שקשה לגבור עליהם כמלחמה, את חירותם. זאת ועוד, הם מעולם לא הסכימו לקבל עליהם את עולו של שליט מארץ אחרת וכך הם ממשיכים לשמור על חירותם. לכן לא עלה בידי האשורים הקדמונים ואף לא בידי המלכים של המדים והפרסים לשעבד אותם” (שם, ב, 48, 4).
במהלך תקופה זו, הנבטים שומרים בקנאות על אורחות חיים של נוודים, מתוך אמונה שכך יישארו חופשים ולא ישעבדו לעמים חזקים מהם על פי הירונימוס מקרדיה שהצטרף למסע המלחה של אנטיגונוס בעל העין האחת, אחד מיורשי אלכסנדר מוקדון, מתארים הנבטים בתקופה זו כך: ” הם חיים באוויר הפתוח ומולדתם היא המדבר שאין בו נהרות והמעיינות העשויים לספק מים לצבאות עוינים הם מעטים. מנהג בידם לא לזרוע זרע, לא לשתול עץ פרי, אין בהם השותים יין ואף לא יבנו בית. ואם ימצא אחד מהם העושה כדברים האלה, אחת דתו למות” (שם, י”ט, 65, 7).
עיסוקיהם הכלכלים של הנבטים מתארים אצל דיודורוס כך: “יש מהם המגדלים גמלים והאחרים מגדלים כבשים, שאותם הם רועים במדבר. יש שבטים ערביים רבים במדבר, אבל הנבטים עולים על כולם בעושרם, אף שאין מספרם עולה על עשרת אלפים נפש; מפני שרבים מהם רגילים להוליך אל חוף הים לבונה ומור וכן את התבלינים יקרי הערך, שאותם הם מבאים בשיירות מהארץ המכונה ערב המבורכת” (שם יט’, 94, 4-5).
בהתחשב בהשפעה הרבה של הכלכלה הנבטית ותרבותה, המידע ההיסטורי מן המאות הג’ והב’ לפסה”נ הוא זעום, וידוע רק שהמלך הנבטי הראשון היה חרתת הראשון, המוזכר בספר מכבים ב’ (ה: 8-10), בזיקה לשנת 169 לפסה”נ, והוא מזוהה עם חרתת הנזכר בכתובות מחלוצה בנגב.
משנת 120/110 לסה”נ בערך עד שנת 106 לסה”נ, שנת הקמתה של הפרובינקיה ערביה, מוכרים ברצף שמותיהם ושנות שלטונם של מלכי הנבטים.
שינויים טריטוריאליים ומינהלים אירועו באזור בשלהי המאה הג’ לסה”נ, בימי הקיסר דיוקליטאנוס ושוב בתקופה הביזנטית. דרום עבר הירדן, כולל פטרה, נגב וסיני נכללו בפרובינקה פלסטינה טרטיה (השלישית).
במאה הה’ התפשטה הנצרות וכנסיות רבות הוקמו. ואולם על בסיס שמות נבטים המתועדים בכתובות ופפירוסים שנמצאו בנגב, נראה כי האוכלוסייה האוטוכתונית לא השתנתה בתקופה הביזנטית ביישובי הנגב.